תוספות על בבא מציעא צ״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על בבא מציעא צ״ח ע״ב:ט״ו תוספות על בבא מציעא ק׳ ע״א:ה׳ »

1 גְּמָ׳ בְּיַד עַבְדּוֹ – חַיָּיב, יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ!

2 אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּעֶבֶד עִבְרִי, דְּלָא קְנֵי לֵיהּ גּוּפֵיהּ. רַב אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי, נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לֵיהּ: הַכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְהִיא תָּבֹא.

3 מֵיתִיבִי: הַשּׁוֹאֵל הַפָּרָה וְשִׁלְּחָהּ לוֹ בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ – חַיָּיב. בְּיַד עַבְדּוֹ – פָּטוּר.

4 בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל: מַתְנִיתִין בְּעֶבֶד עִבְרִי, בָּרַיְיתָא בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי. אֶלָּא לְרַב קַשְׁיָא!

5 אָמַר לְךָ רַב: לָא תֵּימָא נַעֲשָׂה כְּאָמַר לוֹ, אֶלָּא אֵימָא: בְּאָמַר לוֹ הַכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְהִיא תָּבֹא.

6 דְּאִיתְּמַר: הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ, וְאָמַר לוֹ: בְּיַד מִי? וְאָמַר לוֹ: הַכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְתָבֹא. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁיָּצָאת מֵרְשׁוּת מַשְׁאִיל וּמֵתָה – חַיָּיב.

7 נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ, וְאָמַר לוֹ: בְּיַד מִי? וְאָמַר לוֹ: הַכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְהִיא תָּבֹא. כֵּיוָן שֶׁיָּצָאת מֵרְשׁוּת מַשְׁאִיל וּמֵתָה – חַיָּיב.

8 אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה חֲצֵרוֹ שֶׁל שׁוֹאֵל לִפְנִים מֵחֲצֵרוֹ שֶׁל מַשְׁאִיל, דְּכִי מְשַׁלְּחָהּ לַהּ – וַדַּאי לְהָתָם אָזְלָא.

9 אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא?! לָא צְרִיכָא דְּאִיכָּא גַּזְיָיתָא. מַהוּ דְּתֵימָא: לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ דִּלְמָא קָיְימָא הָתָם וְלָא אָתְיָא אָזְלָא לְהֶדְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּסָמְכָא דַּעְתֵּיהּ.

10 אָמַר רַב הוּנָא: הַשּׁוֹאֵל קַרְדּוֹם מֵחֲבֵירוֹ, בִּקַּע בּוֹ – קְנָאוֹ, לֹא בִּקַּע בּוֹ – לֹא קְנָאוֹ.

11 לְמַאי? אִילֵימָא לׇאוֹנָסִין – מַאי שְׁנָא פָּרָה דְּמִשְּׁעַת שְׁאֵילָה? אֶלָּא לַחֲזָרָה, בִּקַּע בּוֹ – לָא מָצֵי הָדַר בֵּיהּ מַשְׁאִיל, לֹא בִּקַּע בּוֹ – מָצֵי מַשְׁאִיל הָדַר בֵּיהּ.

12 וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַמַּשְׁאִיל קַרְדּוֹם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – מָעַל לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבּוֹ, וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר לְבַקֵּעַ בּוֹ לְכַתְּחִילָּה.

13 וְאִי לֹא קְנָאוֹ – אַמַּאי מָעַל? וְאַמַּאי חֲבֵירוֹ מוּתָּר לְבַקֵּעַ בּוֹ לְכַתְּחִילָּה? נַיהְדְּרֵיהּ וְלֹא לִיקְנְיֵיהּ וְלָא לִימְעוֹל.

14 וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת, כָּךְ תִּקְנוּ מְשִׁיכָה בַּשּׁוֹמְרִים.

15 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֵׁם שֶׁתִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת – כָּךְ תִּקְנוּ מְשִׁיכָה בַּשּׁוֹמְרִים, וּכְשֵׁם

16 שֶׁקַּרְקַע נִקְנֵית בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה – כָּךְ שְׂכִירוּת נִקְנֵית בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. שְׂכִירוּת מַאי עֲבִידְתַּיהּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׂכִירוּת קַרְקַע.

17 אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּגָזֵיל חֲבִיצָא דְתַמְרֵי מֵחַבְרֵיהּ וְאִית בַּהּ חַמְשִׁין תַּמְרֵי, אַגַּב הֲדָדֵי מִזְדַּבְּנָן בְּחַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא, חֲדָא חֲדָא מִזְדַּבְּנָן בְּחַמְשִׁין.

18 לְהֶדְיוֹט – מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא, לְהֶקְדֵּשׁ – מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין וְחוּמְשַׁיְיהוּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַזִּיק – דְּלָא מְשַׁלֵּם חוּמְשָׁא. דְּאָמַר מָר: ״וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ״ – פְּרָט לְמַזִּיק.

19 מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: לְהֶדְיוֹט אַמַּאי מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא? נֵימָא לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא חֲדָא הֲוָה מְזַבְּנִינָא לְהוּ?

20 אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: ״שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה״ תְּנַן.

21 לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל דִּין הֶדְיוֹט לָאו כְּדִין גָּבוֹהַּ דָּמֵי? וְהָתְנַן: נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה מֵהֶקְדֵּשׁ – לֹא מָעַל, נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – לֹא מָעַל עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה.

22 וִיתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, הֲדַר בֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵהַהִיא.

23 וּמִמַּאי דְּמֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ, דִּלְמָא מֵהָא הֲדַר? לָא, מֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת – כְּהֶדְיוֹט מִדַּעַת דָּמֵי.

24 אָמַר רָבָא: הָנֵי שָׁקוֹלָאֵי דִּתְבַרוּ חָבִיתָא דְּחַמְרָא לְחַנְווֹאָה, בְּיוֹמָא דְשׁוּקָא מִיזְדַּבְּנָא בְּחָמֵשׁ, בִּשְׁאָר יוֹמֵי מִיזְדַּבְּנָא בְּאַרְבַּע. אַהְדַּרוּ לֵיהּ בְּיוֹמָא דְשׁוּקָא – מַהְדְּרוּ לֵיהּ חָבִיתָא דְחַמְרָא, בִּשְׁאָר יוֹמֵי – מַהְדְּרוּ לֵיהּ חָמֵשׁ.

25 וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוֹנֵי, אֲבָל הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוֹנֵי – הָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְזַבּוֹנֵי.

26 וּמְנַכֵּי לֵיהּ אֲגַר טִירְחֵיהּ וּדְמֵי בַּרְזַנְיָיתָא.

פירוש תוספות על בבא מציעא צ״ט

1 אמר שמואל בעבד עברי - פי' ר"ח דשמואל פליג עליה דרב ולית הלכתא כוותיה דרב דאמר הכישה במקל ותבא חייב וכן משמע דפליג והלכתא כוותיה מדבעי גמרא לסיועי לרב ודחי ליה בדוחק:

2 דלא קני ליה גופיה - אע"ג דבפ"ק דקדושין דף טז. ושם אמרינן דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שאין גרעונו מחול אם מחל בעל פה אלא בשטר:

3 באומר הכישה במקל והיא תבא - ואע"פ שעבדו מוליכה לא הוי שאילה בבעלים והא דאמרינן יד עבד כיד רבו היינו שנשאל הרב עצמו עם הפרה ושלח עבדו במקומו וכיון שבמקום בעלים לא חשיב כבהמה אבל הכא ששואל את עבדו הוה ליה כשואל שתי פרות דעבדו כבהמתו דמי:

4 כיון שיצאתה מרשות משאיל נתחייב שואל באונסין - לכאורה נראה דמיירי שיצאתה מיד לסימטא או לצדי רה"ר דחשיב כאילו משכה שואל אבל יצאתה מיד לרה"ר לא כיון דמשיכה אינו קונה ברה"ר והא דלא הוצרך רב לפרש דפשיטא הוא דלא עדיף ממשיכה אי נמי סתם חצרות סמוכים פתחיהן לצד רה"ר ולא לרה"ר עצמו לכך לא הוצרך לפרש וא"ת דבהמוכר את הספינה ב"ב דף פד: אמרינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרה"ר משמע דמדד והניח על גבי סימטא לא קני אלא דוקא כליו קונה לו והכא אמר רב דקונה בסימטא וי"ל דהתם מיירי כשהיה מתחילה מונח בכליו קודם קנין ולא שהניח המוכר שם בשעת מכירה אבל הניח על גבי קרקע של סימטא לשם קנין קונה ועוד י"ל דהכא מיירי אפי' יצאת מיד לרה"ר דלענין להתחייב באונסין קניא משיכה ברה"ר אף על גב דלא קניא לענין מקח כמו שואל קורדום לרב הונא דאמר לקמן דקני במשיכה להתחייב באונסין אף על גב דלא קניא לחזרה:

5 וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה - תימה דתניא בתוספתא'. בקע בקורדום של הקדש בא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולם מעלו וליכא למימר דאיירי בקורדום כלי שרת ששוחטין בו שאין יוצא לחולין כדתנן בפרק הנהנין מעילה דף יט: אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד דהא קתני סיפא נטלו ונתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו בה ואין נראה לר"י נמי דהתם איירי בשלא נתכוונו לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוון לגזול דהא קי"ל. שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה כוליה ברשותיה אלא נראה לר"י דתוספתא איירי בגזברים המסורות להן קרדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם כדפי' לעיל. וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחבירו שאינו גזבר ואפילו בלא בקוע מעל לפי שנתכוון להוציא מרשותו והא דתנן בהנהנה אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על בהמה ובא חבירו ורכב התם איירי בשאינם גזברים דאי בגזברים אפילו קדושת דמים נמי כולם מעלו ובמשאיל קורדום לחבירו דקאמר הכא היה נראה לר"י לכאורה שיצא כל הקורדום לחולין בשאלה זו ולכך חבירו מותר לבקע בו לכתחילה ומ"מ לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו אע"פ שההפסד כולו להקדש ולפי זה נוטל אבן או קורה של הקדש נמי לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו אך קצת קשה לר"י דא"כ למה הוצרך לפרש לפי טובת הנאה כיון שבכל הזמן שנתנה לחבירו לא מעל יותר וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה שנותן לשואל ומותר לבקע עד זמן השאלה ולא יותר ובנותנו לחבירו דעלמא מעל לפי כולה ואין להקשות איך מותר לבקע כיון שמעורב באותו קורדום חולין והקדש מאי שנא ממשכיר ביתו והקדישו דאם דר בו השוכר מעל ערכין דף כא. בשביל שמעורב חלקו בשל הקדש וי"ל כיון שהשאילו ומעל בשאלה יצאת כל הנאת בקוע לחולין ואין מעורב בה מן הקדש כלום וא"ת כיון דבנתן לחבירו מעל לפי כל מה שהוציא מרשות הקדש ונתן לחבירו גם בכאן ימעול לפי כל מה ששוה הנאת בקוע וי"ל דבנתן מועיל כדין לפי כולה כי כולה הפסיד להקדש אבל כאן לא הפסיד להקדש אלא מה שנפחת הקורדום ע"י בקוע וטובת הנאה דשאלה הוי טפי:

6 כך תקנו משיכה בשומרים - לא להתחייב באונסין קאמר דהא שומר חנם בלא משיכה חייב בפשיעה כדאמרינן פרק האומנין לעיל בבא מציעא דף פ: דהנח לפני שומר חנם והוא הדין שומר שכר בגניבה ואבידה ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה וליכא למימר דקאי אשוכר שתקנו משיכה ולא קנו מעות דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ועוד מאי פליגא דאמר הכא אלא לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמה מרשות הבעלים אין בעלים יכולין עוד לחזור והיינו דקאמר ופליגא דרב הונא:

7 פרט למזיק - דלא משלם חומשא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא משלם אפילו קרן כדמשמע בריש ב"ק דף ט: ושם דקתני אכל ד' אבות נכסים שאין בהם מעילה וכן משמע בירושלמי הנזקין ר"ע אומר ק"ו להקדש במה אנו קיימין אי. בנזקין רעהו אמר רחמנא ולא להקדש אי בנזקי גופו הא תני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש כו' וא"ת והא כי יאכל בתרומה כתיב וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה וא"ת כיון דמתרומה ילפינן לא לחייב אהנאת הקדש כמו תרומה שמותרת בהנאה לזרים וי"ל דכי תמעול מעל רבוי כדאמרינן במעילה ד' יח::

8 שמין בית סאה באותה שדה תנן - פי' בקונטרס דאין מדקדקין להיות שמין מה שהיתה שוה ערוגה זו שנאכלת אלא מה שנחסרה בית סאה בשדה זו מדמיו אם היה בא למכור הקרקע בשביל אכילת ערוגה זו ואין נראה לר"י חדא כיון דאבית סאה קאי הוה ליה למימר בלשון זכר כמה היה יפה ועוד דבפ' הכונס ב"ק דף נח: ושם ד"ה שמין בעי בגמרא היכי שיימינן ומאי בעי כיון דבמתניתין מפרש בהדיא שומא ולמה עלה על דעתו שיעשו עוד אחרת ועוד דמפרש התם סאה בס' סאין ופי' בקונטרס דבית סאה באפיה נפשיה לא שיימינן דמפסיד מזיק אלא שמין תחלה ס' סאין ורואין כמה דמים מגיעין לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחת באכילת ערוגה ואם מתחילה היו שמין ערוגה בס' סאין לא היה מפסיד כלום שאין ערוגה ניכרת בהם אבל בבית סאה ניכרת הני שתי שומות מנלן דמקרא לא שמעינן אלא ששמין אגב שדה ועוד דלמ"ד ב"ק דף נח: קלח בששים קלחין כלומר בששים שיעורין כמותו אמאי נקט במתניתין בית סאה ועוד דפריך התם לכולהו אמוראי מדתני אכלה קב או קביים רואין אותה כאילו היא ערוגה קטנה ומשערין אותה מאי לאו בפני עצמה תיקשי ליה אמתני' דקתני שמשערין בבית סאה ונראה לר"י דשמין בית סאה היינו בית סאה הנאכל כדקתני בסיפא במילתיה דר"ש אם סאה סאה כו' ובבית סאה תבואה מיירי ולא בבית סאה זרע שאין יכולה בהמה לאכול כל כך ולכך נקט לשון נקבה כמה היתה דבשומת שדה איירי ובעי נמי שפיר בגמרא היכי שיימינן דלא פי' במתני' כמה תהא השדה גדולה ששמין בה ועוד מספקא ליה דדלמא שמין בית סאה באותה שדה היינו בקרקע עצמו של בית סאה ומפרש סאה בס' סאין וה"ה דפחות או יותר שמין לפי חשבון סאה בס' סאין ואיכא מאן דאמר קלח בס' קלחין לעולם בס' שיעורין כמותו ומאן דאמר תרקב בששים תרקבין ואכלה סאה דמתניתין משערין לפי האי שיעורא ושם מפורש באיזה שיעור מפסיד מזיק או משביח יותר בתרקב בששים תרקבין או סאה בששים סאין ופריך על כולהו מברייתא אכלה קב או כו' מאי לאו בפני עצמה ששמין הערוגה לבדה בפני עצמה כמה היתה יפה הקרקע עם הזרעין וכמה היא יפה עכשיו כשנאכלו והשתא אמתני' גופא לא מצי למיפרך דאיכא נמי לפרושי הכי כדפרי' ואין להקשות לפי' ר"י האי בית סאה סאה מיבעי ליה דהכי פריך התם רב הונא בר מנוח לרב פפא דמפרש קב בס' קבין ובית כור בס' כורין האי בית כור כור מיבעי ליה דהתם לא פריך אלא משום דכי היכי דקתני ברישא קב ולא קתני בית ה"נ הוה ליה למינקט כור ולא בית כור אלא כמו שהתחיל ברישא:

9 באותה שדה תנן - תימה היכי מייתי ראיה ממקרקעי אמטלטלי דעל כרחך לא דמו שהרי הכא חביצא דתמרי אין שמין בששים כי התם אלא בפני עצמה וי"ל דהכי מייתי ראיה כיון דמקילין כולי האי במקרקעי אין לנו להחמיר במטלטלין ולומר כל חדא וחדא הוה מזבנינא ליה:

10 אהדרו ליה ביומא דשוקא - פירוש קודם שעבר יום השוק ראשון אינו יכול לומר לא אקח אלא מעות אבל עבר יום השוק לא יקח יין אלא מעות דמצי אמר כבר היה מוכרו ביום השוק שעבר ואין לו להמתין עד יום השוק הבא אבל יש לו יין עוד למכור לא יכול לומר כן שהרי לא מכר שלו:

« תוספות על בבא מציעא צ״ח ע״ב:ט״ו תוספות על בבא מציעא ק׳ ע״א:ה׳ »